בנצרות המערבית (קתולים, פרוטסטנטים, יהודים משיחיים), אחת הטענות המרכזיות בדוקטרינת הגיהינום (עונש ניצחי שלאחר המוות) היא הבחירה החופשית. הטיעון המוכר של מטיפים פונדמנטליסטים נשמע בערך כך: "אלוהים לא שולח אנשים לגיהינום. הם בוחרים בו או דוחים אותו בעצמם."
אבל האם זו באמת בחירה? או שזו דווקא צורת הכפייה הגרועה ביותר שיש?
מבחינה הגיונית, אם הבחירה ה"חופשית" מופעלת תחת איום של ייסורי נצח, היא אינה חופשית כלל. בחירה שנעשית מתוך פחד קיומי היא בחירה כפויה, ואין שום הבדל בינה לבין חוטף פסיכופט שאומר לשבויה שלו: "אם לא תאהבי אותי, אשרוף אותך. אבל זו הבחירה שלך."
הבחירה המזויפת: אהבה או ייסורים נצחיים
תארו לעצמכם הורה שאומר לילדו: "תאהב אותי, או שאשליך אותך לבור של אש ותצרח שם בייסורים לנצח." האם היינו קוראים להורה הזה אוהב? האם היינו אומרים שיש לילד בחירה חופשית אמיתית?
ברור שלא. כי אהבה, מעצם הגדרתה, חייבת להינתן בחופשיות וללא תנאי. אי אפשר לסחוט אותה באמצעות אימה. כשישוע היה על הצלב וביקש מאלוהים לסלוח לכל אלו שהקניטו וצלבו אותו, הוא לא עשה זאת כי הם הרוויחו באיזשהי צורה את הסליחה שלו. הוא פשוט בחר להעניק אהבה. בחינם.
ובכל זאת, התיאולוגיה הנוצרית-פונדמנטליסטית (בה מחזיקים גם היהודים משיחיים), מספרת לנו שאלוהים, המקור לאהבה המושלמת, מציב בפני האנושות בדיוק את אותו אולטימטום של החוטף הפסיכופט: סגוד אותי, או שאשרוף אותך לנצח. עצם העובדה שדחיית אלוהים כרוכה בעינוי אינסופי הופכת את הבחירה לבלתי לגיטימית מיסודה.
שום אמונה שנשענת על פחד קיומי מעונש נצחי אינה יכולה להיקרא צודקת או אוהבת. בחירה שנעשית תחת איום של קללה נצחית אינה בחירה. היא כפייה.
גם בתורה, העונש לא היה נצחי
גם בתנ"ך, העונש החמור ביותר שנקבע לחטאים חמורים היה עונש מוות, לא עינוי נצחי. מי שביצע פשעים חמורים הוצא להורג, אבל עונשו לא נמשך אל מעבר לחיים האלה. זה היה סוף המשחק בעולם הזה, לא ייסורים אינסופיים בעולם הבא.
אם עונש נצחי היה באמת צודק, האם אלוהים לא היה מחיל אותו כבר בתורה? במקום זאת אנחנו מוצאים מערכת משפטית שמענישה בגבולות אנושיים, מתוך הכרה שצדק חייב להיות מידתי.
יתרה מזו, ההיסטוריה מלמדת אותנו שאנשים שחטאו חטאים שדינם מוות על פי תורת משה מצאו גאולה ונחשבים היום לצדיקים: משה עצמו, שהרג מצרי. דוד המלך, שארגן רצח. שאול השליח, שרדף מאמינים.
וכאן עולה שאלה קריטית: אם הצדק של אלוהים הותיר מקום לגאולה גם אחרי חטאים חמורים כל כך, גם לדוגמא עם דוד המלך שנאף עם בת-שבע והביא למותו של בעלה אוריה, מדוע שיהפוך פתאום לנוקשה יותר דווקא בנצח?
האם אלוהים שסלח לדוד יהפוך לחסר רחמים בעולם הבא? ואם כן, האם אין בכך סתירה לדבריו שלו?
כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם אֲדֹנָי. כִּי אִם הוֹגָה, וְרִחַם כְּרֹב חֲסָדָיו. (איכה ג' 31–32)
האם הורה אוהב היה נוהג כך?
נוצרים אוהבים להשתמש בדימוי של אלוהים כאב אוהב. בואו נבחן את הדימוי הזה עד הסוף.
הורה טוב מלמד, מטפח ומתקן. גם כשילדו מורד בו, הורה אוהב אינו מתעלל בו, אינו שורף אותו באש ואינו משליך אותו לחדר עינויים לנצח. אם אלוהים הוא באמת אב טוב יותר מכל אב אנושי (מתי ז' 11), מדוע שיפעל לפי אמות מידה שהיינו מגדירים כהתעללות בכל מערכת יחסים אנושית?
אם אנחנו, בני אדם פגומים, לעולם לא היינו שורפים את ילדינו חיים על אי ציות, ורק פסיכופת סדיסט היה מסוגל לדבר כזה, איך אפשר להאמין שאלוהים של אהבה ורחמים אינסופיים יעשה משהו גרוע מזה לאין שעור?
אהבה שמבוססת על פחד אינה אהבה
בברית החדשה נכתב כי "אהבה שלמה מגרשת את הפחד" (איגרת יוחנן הראשונה ד' 18). ובכל זאת, התיאולוגיה הפונדמנטליסטית תלויה בפחד לחלוטין. כל הנחת היסוד של תיאולוגיית אש הגיהינום הנצחי נטועה באימה קיומית, לא באהבה.
אהבה אינה זקוקה לאיומים. אם אלוהים באמת חפץ במערכת יחסים של אהבה איתנו, מדוע שיבנה מערכת שבה הפחד הוא המניע המרכזי? אהבה שניתנת תחת איום של שריפה אינה אהבה כלל. במקרה הטוב היא הישרדות.
בחירה חופשית בלי חלופה אמיתית היא חסרת משמעות
כדי שבחירה תהיה חופשית באמת, חייבות לעמוד בפניה חלופות אמיתיות, ולא אפשרות אחת "נכונה" ואפשרות אחת נוראה מנשוא.
תארו לעצמכם אדם שמחתימים אותו על חוזה כשאקדח מוצמד לרקתו. האם נאמר ביושר שהוא בחר מרצונו החופשי? לא. הוא בחר להימנע מסבל. לאהבה אין לזה שום קשר. וזה בדיוק מה שעושה תיאולוגיית אש הגיהינום הנצחית של הנוצרים\משיחיים. היא מצמידה אקדח לנשמה וקוראת לזה "בחירה חופשית".
אם דחיית אלוהים משמעה ייסורי נצח, אין כאן חלופה אמיתית. יש רק כניעה כפויה.
ההיגיון השבור של הפונדמנטליזם
הפונדמנטליסטים טוענים שאלוהים הוא גם צודק עד אינסוף וגם רחום עד אינסוף. אבל עונש אינסופי על חטא זמני אינו צודק ואינו רחום. שום פשע שאדם מסוגל לבצע בתוך תוחלת חיים אנושית אינו יכול להצדיק עינוי שאין לו סוף. זה לא צדק, זה סדיזם. ואם גרסת הגיהינום הנצחית אכן קיימת, היא מבטלת את הרחמים כליל, שהרי רחמים משמעם גאולה, שיקום וסליחה, לא סבל נצחי בלי שום אפשרות לשינוי.
עד כמה המחשבה שלנו באמת חופשית?
עכשיו, כדי שמשפטו של אלוהים יהיה צודק לגמרי, המחשבה שלנו הייתה צריכה להיות חופשית לגמרי: נטולת הטיה, נקייה מעננים, בלתי מושפעת מאיש ומדבר. וזה בלתי אפשרי עבורנו. אנחנו נולדים לתוך תרבות מסויימת בזמן מסויים ומעוצבים על ידי כל חוויה, כל השפעה, כל פצע, כל פחד וכל קול שאי פעם דיבר אל תוך חיינו. בני אדם אינם מסוגלים לאובייקטיביות מושלמת או לבהירות מושלמת. רק אלוהים מסוגל לכך.
אנחנו חיים בעידן שבו רעיונות נסחרים כמו מטבע: ציוצים, פודקאסטים, שטף אינסופי של פסקאות שנויות במחלוקת בפיד. התרבות מעודדת אותנו "לחשוב בקול", לשתף תגובות בחופשיות ובנחרצות, ולהציף את העולם בדעות אישיות וקולקטיביות. אבל כמה מן המחשבות והרגשות האלה באמת שייכות לנו?
הפסיכולוג ג'ורדן פיטרסון נוהג לצטט אמירה שהוא מייחס לפסיכיאטר קרל יונג: "לאנשים אין רעיונות. לרעיונות יש אנשים." לדבריו, רוב מוחלט של מה שאנחנו חושבים ואומרים אינו נובע מן העצמי האמיתי שלנו, אלא מדפוסי מחשבה ורגש שהושתלו מבחוץ. זה קולו של העולם, לא שלנו. וכשאנחנו חושבים, מרגישים או אומרים "אני", לא אחת זה מישהו אחר שמדבר דרכנו:
רוב מה שאתה חושב ורוב מה שאתה אומר הם דעותיהם של אנשים אחרים. אלה דברים שקראת ודברים שאנשים אמרו לך. מצד אחד יש בזה יתרון, כי אתה מקבל את כל המחשבות שאחרים השקיעו זמן רב בגיבושן. מצד שני יש בזה חיסרון, כי זה לא בדיוק אתה. (ג'ורדן פיטרסון)
ואם שיקול הדעת האנושי שביר כל כך, מעוצב על ידי פצעים שלא בחרנו בהם, פחדים שלא ביקשנו, כוחות רוחניים שאיננו שולטים בהם, תרבויות שלא אנחנו עיצבנו ורעיונות שלעיתים קרובות יש להם אותנו יותר משיש לנו אותם, אז עונש נצחי ואינסופי היה עוול מפלצתי.
כיצד יוכל אלוהים טוב לחלוטין להרשיע אדם לנצח על מחשבות ובחירות שמעולם לא היו שלו במלואן? על תגובות שנוצרו מתוך טראומה? על אמונות שעוצבו על ידי הבית שגדל בו, הגנטיקה, האישיות, הלחצים ואלף ההשפעות הבלתי נראות שהפכו אותו למי שהוא?
אם המחשבה שלנו אינה חופשית במלוא מובן המילה, שום גזר דין של עונש אינסופי אינו יכול להיות הוגן. אש נצחית הייתה מחייבת בהירות מושלמת, חופש מושלם ואובייקטיביות מושלמת, ואת אלה אין לנו. הן קיימות אצל אלוהים בלבד. לכן, אם אלוהים באמת צודק, הוא אינו יכול להטיל אחריות נצחית על יצורים סופיים ומותנים בגלל החלטות שהתקבלו מתוך ידע מוגבל, חופש מוגבל ויכולת פעולה מוגבלת.
תיאולוגיה של אהבה, לא של פחד
אם אלוהים הוא באמת אהבה, מעשיו צריכים לשקף אהבה גדולה מן האהבה האנושית, לא קטנה ממנה.
אלוהים אוהב באמת יציע הזדמנויות בלתי נגמרות לפיוס, גם בעולם הבא. הוא יביא ריפוי ולא כאב אינסופי. הוא יחפוץ באהבה אמיתית ולא בציות כפוי. והוא לעולם לא יקים מערכת דתית שכל כולה אימה, כפייה וסבל נצחי.
לסיכום: בחירה חופשית אינה הצדקה לאש נצחית
הרעיון שאנשים "בוחרים" בגיהינום נצחי אינו אלא אשליה שנוצרה כדי לתרץ דת שנבנתה על פחד. החלטות שמתקבלות מתוך אימה קיומית אינן בחירות חופשיות, מכל זווית שלא תסתכלו עליהן.
אם הנצרות והיהדות המשיחית רוצים לשקף אלוהים של אהבה, עליהם לזנוח את המסגרת המתעללת של הגיהינום האוגוסטיני-קלוויניסטי ולשוב אל אלוהי ישראל האמיתי, זה שישוע הראה לנו, ואל כוח החסד שמשנה אדם מבפנים.
מאמר זה הינו מובאה מתורגמת מתוך ספרי על גיהינום, שבו אפשר למצוא הפניות למקורות.
HELL: A Jewish Perspective on a Christian Doctrine
