כל חברה מודרנית מושטטת על עקרון הצדק. צדק דורש לעיתים עונש. בלי עונש, רצח וגזל היו נשארים ללא מענה, והתוצאה הייתה תוהו. מבחינת הצדק, השאלה איננה אם יש דין, אלא כמה זמן הוא נמשך.
וכאן, דווקא לנו כדוברי עברית, יש יתרון עצום על פני מיליארד הקוראים שפוגשים את הטקסט המקראי דרך תרגום. כי המילה שעליה נשענת כל דוקטרינת הגיהינום הנצחי בה מחזיקים חלק מהקתולים וכל הפרוטסטנטים (כולל "יהודים משיחיים") היא מילה שאתם משתמשים בה כל יום, ואתם יודעים בדיוק מה היא לא אומרת.
בתנ"ך אין מילה ל"אינסוף"
זו נקודת המוצא, והיא מפתיעה רבים. בעברית המקראית אין מונח שמבטא את הרעיון המופשט של נצח, במובן של משך בלתי מוגבל ללא התחלה וללא סוף. הרעיון הזה הוא יווני-פילוסופי במקורו, והוא נכנס אל הטקסט המקראי מבחוץ, מאוחר הרבה יותר.
כך מנסח זאת מילון הפרשנים התאולוגי למקרא:
התנ"ך והברית החדשה אינן מכירות את התפיסה של נצח כהיעדר זמן. התנ"ך לא פיתח מונח מיוחד ל"נצח". המילה aion פירושה במקורה "כוח חיים", "חיים", ורק לאחר מכן "עידן", "תוחלת חיים".
שימו לב לסדר הזה, כי הוא לב העניין. המילים האלה מציינות שני דברים: עוצמה או עידן. כוח חיים, או פרק זמן בעל אופי משלו. אף לא אחת מהן מציינת אינסוף.
"עולם" היא מילה של משך, לא של נצח
בעברית המילה עולם מציינת אופק. משהו רחוק, שאינך רואה את קצהו. לא משהו שאין לו קצה.
אתם יודעים את זה מהשפה שלכם. "מעולם לא" אינו "מאינסוף לא", אלא מן העבר הרחוק. הגיבורים בבראשית ו' הם "אַנְשֵׁי הַשֵּׁם אֲשֶׁר מֵעוֹלָם", כלומר מקדמת דנא, לא מן הנצח. ואפילו בעברית מודרנית, "מאסר עולם" הוא לא לנצח, הוא בדר"כ עד 25 שנה (עם ניקוי של שליש על התנהגות טובה).
התנ"ך עצמו אומר את זה במפורש, שוב ושוב:
יונה נבלע בדג ומתאר את מצוקתו: "לְקִצְבֵי הָרִים יָרַדְתִּי, הָאָרֶץ בְּרִחֶיהָ בַעֲדִי לְעוֹלָם" (יונה ב' 7). כמה זמן נמשך ה"עולם" הזה? שלושה ימים ושלושה לילות.
העבד הנרצע משרת את אדוניו "לְעֹלָם" (שמות כ"א 6). כלומר עד היובל, או עד מותו. לכל היותר חיים שלמים.
ירמיהו מכריז שבבל תהפוך את הארץ "לְחָרְבוֹת עוֹלָם", ושני פסוקים לאחר מכן נוקב במספר המדויק: "וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה" (ירמיהו כ"ה 9, 11). באותו פרק עצמו, "עולם" שווה שבעים.
ישעיהו מתאר חורבן שיימשך "עַד עוֹלָם", ומיד ממשיך: "עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם" (ישעיהו ל"ב 14–15). עולם שיש לו "עד".
ברית עולם של לחם הפנים (ויקרא כ"ד 8) הסתיימה עם חורבן הבית. ברית מאוד ארוכה. לא אינסופית.
היוונית פשוט ירשה את העברית
כשתרגמו את התנ"ך ליוונית בתרגום השבעים, המילה שנבחרה עבור "עולם" הייתה אַיוֹן (αἰών), ושם התואר הנגזר ממנה, אַיוֹניוֹס (αἰώνιος). מכאן הן הגיעו אל הברית החדשה.
איון פירושה עידן. פרק זמן בעל אופי מסוים.
הפרשן צ'ארלס אליקוט, מן המאה ה-19, כתב על כך בפשטות:
יש להודות שהמילה היוונית המתורגמת "נצחי" אינה כוללת בתוכה, מצד עצמה, היעדר סוף, אלא משך זמן, בין אם של עידן ובין אם של רצף עידנים. לפיכך היא מיושמת בברית החדשה על תקופות זמן שהייתה להן התחלה וגם סוף.
ובאמת, שאול השליח כותב על סוד שהיה כמוס "מִימוֹת עוֹלָם" (רומים ט"ז 25), כלומר סוד שנשמר במשך עידנים ועכשיו נחשף. לא סוד שנשמר לנצח, שהרי הוא מדבר עליו באותו משפט.
המילה שכן אומרת "בלי סוף", ולא נאמרה על הגיהינום מעולם
וזו אולי הנקודה החזקה ביותר. ליוונית כן יש מילה שמשמעותה משך או עוצמה בלתי פוסק: אַאִידיוֹס (ἀΐδιος). היא מופיעה בברית החדשה בדיוק פעמיים.
פעם אחת על כוחו של אלוהים (רומים א' 20), ופעם שנייה על כבליהם של המלאכים שנפלו (יהודה 6).
ושימו לב מה קורה בפעם השנייה. אותו פסוק עצמו קובע לכבלים תאריך תפוגה: הם מוחזקים "עד משפט היום הגדול". כלומר אפילו המילה החזקה ביותר שיש ליוונית אינה מציינת אינסוף אלא רציפות ללא הפוגה. עוצמה, לא נצח. כוחו של אלוהים הוא אַאִידיוֹס משום שאין דבר שיכול לשבור אותו, והכבלים הם אאידיוס משום שאי אפשר להשתחרר מהם לפני המועד.
ועכשיו השאלה שממנה קשה להתחמק: אם כותבי הברית החדשה התכוונו לומר שהגיהינום הוא בלתי נגמר, המילה עמדה לרשותם. הם לא השתמשו בה. אף לא פעם אחת.
"עונש" או "גיזום"?
דרך אגב, המילה הראשונה בצמד "עֺנֶשׁ עוֹלָם" שמופיע בברית החדשה היא קוֹלַאסיס (κόλασις). ביוונית היא באה מעולם הגננות. פירושה המקורי הוא גיזום: חיתוך ענפים כדי שהצמח יגדל נכון ויישאר בריא.
היוונים הבחינו בין שני סוגי עונש. טִימוֹריָה היא עונש שנועד לספק את זעמו של המעניש. קולאסיס היא עונש שנועד לטובתו של הנענש, כדי לתקן אותו. אריסטו מנסח את ההבחנה הזאת במפורש.
צמד המילים "עֺנֶשׁ עוֹלָם", אם כן, קרוב הרבה יותר ל"גיזום מתקן של העולם הבא" מאשר ל"עינויים נצחיים", כפי שמפרשת הנצרות הפרוטסטנטית (והיהודים המשיחיים).
אז מאיפה הגיע הנצח?
מלטינית.
אוגוסטינוס, שעיצב את התיאולוגיה הנוצרית המערבית יותר מכל אדם אחר, קרא את כתבי הקודש בלטינית בלבד. הוא עצמו הודה שלא הצליח ללמוד יוונית, ועברית לא ידע כלל. בתרגום הלטיני שעמד לפניו תורגמה אַיוֹניוֹס (αἰώνιος) למילה aeternum, ובלטינית, לעומת עברית ויוונית, המילה הזאת אכן נושאת את המשמעות של "בלי סוף".
על התשתית הזאת בנה אוגוסטינוס את טיעון גיהנום העינוי הנצחי שחדר לתוך הנצרות המערבית במאה החמישית לספירה (רוב אבות הכנסייה לפני אוגוסטיוס החזיקו באמונה דומה ליהדות – שהגיהינום זמני ומיועד לטהר).
ויש לכך עדות פשוטה: הכנסייה המזרחית, זו שהמשיכה לקרוא את הברית החדשה ביוונית, במקור, מעולם לא קיבלה את הפרשנות הזאת. מי שקרא יוונית לא ראה שם נצח.
מה זה משנה
זה משנה הכול.
אם העונש הוא עידן, יש לו תכלית טוב. אם הוא נצחי, אין לו שום תכלית מלבד הכאב עצמו, מה שהופך את אלוהים לסדיסט מעצם ההגדרה. גיזום מכוון להבראה. עינוי אינסופי אינו מכוון לשום מקום, כי אין שום מקום להגיע אליו.
אלוהי ישראל שמצטייר בתנ"ך ושתיאר ישוע הוא אלוהים שמחנך כדי לרפא, ששולח לגלות ומשיב חזרה, ולא אל שמזניח את החוטא: "כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם אֲדֹנָי" (איכה ג' 31), וגם כאן, שימו לב, אותה מילה בדיוק. 🙂
מאמר זה היה תקציר מתורגם למאמר שלם בספר שלי:
HELL: A Jewish Perspective on a Christian Doctrine
