רוב היהודים המשיחיים, אם לא כולם, מחזיקים בדוקטרינה לפיה היהודים ה"רגילים" (הדתיים, המסורתיים והחילונים), ייענשו לנצח בגיהינום מאחר והם דוחים את ישוע כמשיח. המאמר הזה עוסק בשאלה מאיפה הגיעה הדוקטרינה הזאת, ואיך התפתחה התיאולוגיה המשיחית (פרוטסטנטית-פנדומנטליסטית) של הגיהינום.
רקע: במה האמינו השליחים היהודים של ישוע?
במאה הראשונה, כששליחיו היהודים של ישוע הסתובבו בארץ, וגם לפי המתועד בכתבים של הנצרות המזרחית, הבשורה שהופצה הייתה ברורה: ישוע המשיח ניצח את המוות בשם כולנו, ולכן המוות של כולנו זמני. ישוע קם לתחייה ולכן גם האנושות תקום לתחייה. כולם בלי יוצא מן הכלל. לאחר מכן יתוגמל מהאלוהים כל אחד לפי מעשיו. פשוט. נקי. ובעיקר נאמן לסיפור המקראי. ישוע גם הראה לתלמידיו איך לחיות את החיים בצורה כזאת שתביא לתגמול שמיימי, או ל"אוצרות בשמיים" כפי שתיאר זאת. הסוד? אהבה שמוכנה להקריב את עצמה עבור הזולת. זה היה המסר של ישוע, מסר שהוא גם הדגים בחייו כאשר העניק את שלו עבורנו. החיים שלו נצחיים בעוצמתם וקיומם ולכן אנחנו גם מקבלים חיי נצח. מכאן, היגיון תקומת המתים – החיים שלו הם כמו "מנת דם" לאנושות.
ליהודים המשיחיים, מה שכתבתי כרגע ישמע מאוד מוזר, כי אותם לימדו "בשורה" אחרת לגמריי – שישוע בכלל הגיע כדי להציל אותם מהאלוהים הכועס שרוצה לשרוף אותם לנצח בגיהינום, ולספוג את הזעם של אלוהים על ידי כך שהוא חוטף במקומנו.
יש מספר רב של תיאוריות כפרה (למה ישוע המשיח היה חייב למות), ולא כל הנוצרים מחזיקים באותה תיאורית כפרה. בתאולוגיה של הפרוטסטנטים (יהודים משיחיים = פרוטסטנטים) אנחנו בעצם אנחנו ניצלים מליהענש לנצח בגיהינום 🔥🔥🔥.
אז איך נדע איזה מתיאוריות הכפרה היא הנכונה? וב'נכונה' כוונתי הכי מתאימה למקרא. אם חושבים על זה רגע, זו בכלל לא שאלה תיאולוגית עמוקה. בראשית ג' כבר סיפר לנו מה הבעיה של האנושות שמצריכה פתרון: האדם גורש מן הגן, מעץ החיים, ומכאן שנגזר עליו למות. אז תיאורית כפרה בה ישוע מציל אותנו ממוות, היא תיאוריית כפרה הרבה יותר הגיונית מבחינה מקראית מתיאוריית הכפרה המשיחית-פרוטסטנטית לפיה "ישוע מציל אותנו מהאבא המפחיד שלו שמשתוקק לשרוף אותנו לנצח בגיהינום." והמוות, הוא עונש מוות קולקטיבי, לכן גם הפתרון הוא קולקטיבי. המשיח מת עבור כולם. קולקטיבית.
אבל אם חושבים על זה, מוות זה "עונש" מסוג מוזר, סוג של עונש שעטוף בחמלה ורחמים כי הוא מציב גבול לסבל שלנו. אלוהים הציב גבול לסבל האנושי בכך שהוא הגביל את חיינו מלאי הכאב למאה ועשרים שנה בלבד. אלוהים לא רוצה שאף אחד יסבול לנצח ולכן כולנו מתים. סובלים ואז מתים, וזה עדיף מלחיות לנצח בתוך הברוטליות של המציאות, שללא מעט אנשים המציאות היא גיהינום של ממש. ופה גם האירוניה הגדולה ביותר – אלוהי המקרא לא רוצה שמישהו יסבול לנצח-נצחים, בעוד האלוהים של המשיחיים\פרוטסטנטים (ושל לא מעט קתולים) רוצה להתעלל ברוב האנושות לנצח-נצחים.
וכאן בדיוק נפגשות שתי הדוקטרינות ההרסניות ביותר שהגתה הנצרות המערבית – זאת אומרת הנצרות הקתולית והבת שלה הנצרות הפרוטסטנטית: תיאוריית הכפרה בה האל כועס וזועם, ודוקטרינת הגיהינום בה אלוהים שורף לנצח את כל מי שלא מאמין כמו הפרוטסטנטים.
אז לעניות דעתי, כל מי שבאמת הולך בדרכו של ישוע צריך לדחות לחלוטין את הדוקטרינות הפאגאניות הללו (כן כן, אלוהים כועס ששורף בגיהינום יש בשפע אצל הפאגאנים – נאסטרונד, נאראקה, הדואט, טארטרוס, וכו'), וזה עלול לעלות ביוקר רב אם אתה יהודי-משיחי. ואני אומר את זה מתוך ניסיון.
וכאן בדיוק נכנסת הבשורה המקורית, זאת שהטיפו השליחים של ישוע במאה הראשונה: אלוהים, דרך ישוע המשיח, מנצח את המוות. הוא שפך את דמו וקם לתחייה בתוך העולם הזה. הדם שלו – או בשפה המקראית החיים שלו – היו כמו עירוי לאנושות הגוססת. "תיקון עולם" דרך אינפוזיה שמיימית אם תרצו. אז זאת הבשורה של הברית החדשה: האנושות עוברת חזרה ממוות לחיים בזכות החסד של אלוהים שנראה במשיח ישוע. חסד אומר מתנה שלא הרווחת. ז"א לא קיבלת אותה כי עשית משהו נכון (קתולים) ו\או כי האמנת בצורה ספציפית (פרוטסטנטים\משיחיים). אלא מתנה. נקודה.
וזאת בשורה טובה באמת כי זה אומר שלא משנה את מי איבדת – תראה אותו שוב כי גם הוא וגם אתה תקומו לתחייה. וזה לא משנה אם אתה מאמין בזה, או עדיין לא. אשרי המאמין ואינו רואה. אבל בסוף כולנו נראה ונאמין. כׇּל בֶּרֶךְ תִּכְרַע וכׇּל לָשׁוֹן תִּשָּׁבַע, כפי שהתנ"ך והברית החדשה חוזרים ומדגישים ארבע פעמים.
אז איך הגענו לפה בכלל?!
הנצרות מתחלקת לשתי משפחות, מזרחית ומערבית.
המזרחית היא, לדוגמה, הכנסייה היוונית-אורתודוקסית, שרבים ממאמיניה חיים בינינו בישראל, בעיקר בחיפה, בנצרת, בשפרעם ובערים ערביות-נוצריות נוספות. דוגמה אחרת הם הקופטים, שרובם במצרים השכנה. לצידן קהילות עתיקות נוספות, מלאות חיים גם היום.
המערבית היא רומא, כלומר הקתולים, ואחר כך ילדיהם: האנגליקנים והפרוטסטנטים (\יהודים משיחיים). אגב, שני הענפים האלה, הקתולי והפרוטסטנטי, נמצאים במלחמת עולם זה בזה. דיי בדומה לעוינות השיעית-סונית באיסלאם, גם בנצרות הקתולית והפרוטסטנטית כל צד משוכנע שהצד השני עומד להישרף לנצח בגיהינום. סיטואציה אירונית למדי, לאור מה שישוע אמר לתלמידיו:
אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה; כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה. בָּזֹאת יֵדְעוּ הַכֹּל שֶׁתַּלְמִידַי אַתֶּם: אִם תִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם. (יוחנן י"ג 34–35)
אירוניה במיטבה.
בזמן שבכנסייה המערבית הקתולים והפרוטסטנטנים אוהבים לשנוא אחד את השני, הכנסייה המזרחית לאט לאט נשחקת, בעיקר תודות לאסלאם שכבר למעלה מאלף שנה טובח בהם. אבל מבחינה תיאולוגית, הנצרות המזרחית יחסית מאוד קרובה למה שהאמינו בו תלמידיו היהודים של ישוע במאה הראשונה. הנצרות המערבית, לעומת זאת, התגבשה תיאולוגית רק במאה הרביעית, בתקופה שבה חדרו אליה רעיונות גנוסטיים, ניאו-אפלטוניים ואפילו פגאניים, בעיקר דרך דמותו הענקית של אוגוסטינוס מהיפו.
אוגוסטינוס והבשורה שהתהפכה
אוגוסטינוס נכנס אל הוואקום הזה, והביא איתו רעיונות שקרעו את העולם הנוצרי לשניים. הכנסייה המערבית פיתחה "בשורה" חדשה: לא כזו שבה המשיח ניצח את המוות עבורנו, אלא כזו שבה ישוע מציל חלק קטן מאוד מן האנושות מעינויים נצחיים בגיהינום. הנצרות המזרחית דחתה את הרעיונות האלה. הנצרות המערבית אימצה אותם בהתלהבות.
ההבדל המשמעותי ביותר בין הכנסיות היה זה: המערבית האמינה שהגיהינום הוא מקום עינוי אינסופי, פיזי ונפשי, שבו אלוהים שורף לנצח כל מי שאינו מאמין, ובכלל זה עם ישראל. ואם היהודים ממילא "מיועדים לשריפה נצחית", מה הפלא שהנצרות המערבית הפכה לאנטישמית כל כך, ושהחלה להתעלל ביהודים כבר בשלב מוקדם?
אחת הבעיות של אוגוסטינוס הייתה שהוא קרא את כתבי הקודש בלטינית בלבד. הוא עצמו הודה שלא הצליח ללמוד יוונית, ועברית לא ידע כלל. כתבי הקודש מכילים כמעט כל סוגה ספרותית אפשרית, ומי שאינו קורא כל סוגה כפי שנועדה להיקרא מגיע למסקנות שגויות, ולעיתים גרוטסקיות מכדי לייצג את אלוהים.
משלים, לדוגמה, לא קוראים באופן מילולי, מאחר שהם נשענים על מטאפורות ודימויים. ישוע לימד את ההמונים במשלים עד כדי כך, שמתי מעיד שלא דיבר אליהם אלא במשל (מתי י"ג 34). לקרוא מילים כמו "אש" או "בכי וחירוק שיניים", שסימלו דברים ספציפיים מאוד ברקע התנ"כי, בצורה מילולית, יביא בהכרח למסקנה אחת: אלוהים סדיסט ומתעלל. וככה בדיוק קרא אוגוסטינוס את משלי ישוע בברית החדשה – הוא לקח כמעט כל דימוי, אנלוגיה, משל וסמל, ופירש אותם בצורה מילולית.
כשאוגוסטינוס – ובעקבותיו כל הנצרות המערבית – קרא דימויים על משפט, הוא פירש אותם בצורה מילולית. אש? גיהינום! חירוק שיניים? גיהינום! חושך? גיהינום! אבל המקרא עצמו מפרש דימויים אלו באופן אחר לגמרי. מלאכי, לדוגמא, מדבר על אש צורפת, אש שמזככת ומטהרת, בדיוק כפי שצורפים זהב (מלאכי ג' 2–3). נכון שהאש שורפת, אבל זה באופן זמני כי המטרה היא טובה – טיהור. ובברית החדשה, שאול השליח כותב על אש שבוחנת את מעשיו של אדם ושורפת את מה שאין בו ממש, בעוד האדם עצמו ניצל (הראשונה לקורינתים ג' 13–15). זו אש שכואבת אך מרפאה. היא אינה מתעללת בך לנצח.
אגב, תפיסתו של אוגוסטינוס השפיעה לא רק על הדרך שבה פירשה הנצרות המערבית מטאפורות כמו "אש", אלא גם על תרגומן של מילים קריטיות בכתבי הקודש. לדוגמה, המילה היוונית aion, שמשמעותה "עידן", תורגמה שוב ושוב ל"נצח", וכך התבסס הרעיון שהגיהינום הוא עונש שאין לו סוף.
אלוהי הפרוטסטנטים או אלוהי ישראל?
המחשבה שהאלוהים הפרוטסטנטי (\משיחי) יתעלל במישהו לנצח מציירת אותו כפסיכופת-סדיסט שמקבל סיפוק חולני מכאבם של אחרים, והופכת את הבשורה של היהודים המשיחיים לקלה מאוד לדחייה. לא רק משום שהיא גרוטסקית, אלא משום שהיא פשוט אינה נכונה. אותו השם. אותם הכתובים. לא אותו אלוהים.
בעיניים מודרניות, ובמיוחד בעיניים יהודיות, אלוהי הנצרות המערבית נראה כמו אבסורד אחד גדול: סדיסט שלא רק שאין לו אכפת מכאבם של אחרים, אלא שהוא מפיק ממנו סיפוק. הנצרות המערבית, במיוחד בזרמיה הפונדמנטליסטיים, קוראת לזה "צדק". אלא שה"צדק" של אוגוסטינוס רחוק מרחק שנות אור מן הצדק של אלוהי ישראל, שמרים, משקם, מרפא וסולח. צדק שאינו נוקם לנצח, אלא מכוון לתיקון עולם, ומאמין שאפילו את הגרועים שבבני האדם אפשר יהיה בסופו של דבר להושיע. שאם לא כן, אלוהי ישראל אינו הגדול ביותר שאפשר להעלות על הדעת, שהרי ניתן לדמיין אלוהים שכן יצליח להושיע טוב יותר.
לכן במזרח, כבר במאות הראשונות, החזיקו כמה מגדולי אבות הכנסייה, אותם אלה שדחו את הרעיונות המערביים, באמונה האוניברסליסטית: שבסופו של דבר קורבנו של ישוע מספיק כדי לכסות על כל האנושות, גם על אלה שעדיין לא הבינו אותו. וגם אם יש עונש גיהינום בעולם הבא, הוא זמני, ומטרתו ריפוי פנימי ושיבה אמיתית אל אלוהים. חזרה בתשובה במובן הרוחני, לא במובן הרבני.
שורה תחתונה: יהדות משיחית = נצרות פרוטסטנטית פונדמנטליסטית
ואיפה היהדות המשיחית בכל הסיפור הזה? בדיוק על ציר המערב, בקצה הפונדמנטליסטי ביותר שלו. היהדות המשיחית בישראל שייכת למשפחה הפרוטסטנטית-המערבית, ובעיקר לקלוויניסטים, לבפטיסטים ולפנטקוסטלים, שלושה זרמים הנחשבים מהפונדמנטליסטים ביותר בנצרות המערבית, שהגיעו לישראל מארצות הברית ומאירופה והביאו איתם את הדוקטרינות הללו – יחד עם הרבה מאוד כסף. לכמחצית מחבריהם יש שורשים יהודיים כלשהם.
הייתי חלק מן העולם הזה עשרים שנה. הייתי אחד הפנים המוכרות של היהודים המשיחיים, עם עשרות מיליוני צפיות בסרטונים. עשיתי אצלם דוקטורט בתיאולוגיה נוצרית-מערבית. את התיאולוגיה המשיחית אני מכיר מבפנים, לא מן הספרים בלבד.
ומכל מה שלמדתי, זו אינה הבשורה של ישוע. זה אינו אלוהי ישראל. זו תיאולוגיה מאוחרת מאוד, שבשקט בשקט מציירת את היהודים כראויים לשריפה נצחית, וכך מזינה אנטישמיות גם אם איש אינו מודה בכך בקול.
וזו הבעיה. וזו הסיבה שאני כותב מאמר כמו זה.
לסיום: היהדות המשיחית נמצאת בין הפטיש לסדן
משיחיים יקרים, אין לי כוונה לעצבן אתכם. אני יודע שקשה לשמוע את הדברים האלה, ואני יודע גם למה. את הדוקטרינות האלה לימדו אתכם בקהילות, בארגונים ובמכללות המשיחיות, ולא נתנו לכם מרחב בטוח לשאול עליהן שאלות. המנהיגים שלכם מתעצבנים או מתחמקים. האמת? הם מתביישים בדוקטרינה הזאת מול עם ישראל, ומפחדים שהעולם שבחוץ יידע עליה. לכן בעיקר מי שכמוני – למד במכללות או מלמד בקהילות – נחשף אליה לעומק.
אבל חשוב להבין שהם עצמם נמצאים בין הפטיש לסדן. סכומי עתק – מאות מיליוני שקלים – נכנסים כל שנה מן הנצרות הפרוטסטנטית אל התנועה המשיחית בישראל, במטרה להפוך יהודים לפרוטסטנטים. אם יפסיקו להחזיק בדוקטרינות פרוטסטנטיות פונדמנטליסטיות וללמד אותן, נחשו בעצמכם מה יקרה לכסף שמגיע מהפרוטסטנטים.
התפילה שלי, והאתגר שלי לתנועה המשיחית, היא שיעדיפו את האמת באשר היא, גם במחיר המשמעויות הכלכליות של בחירה כזאת.
אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲבֹד שְׁנֵי אֲדוֹנִים, שֶׁכֵּן אוֹ יִשְׂנָא אֶחָד וְיֹאהַב אֶת הַשֵּׁנִי, אוֹ יִהְיֶה מָסוּר לְאֶחָד וִיזַלְזֵל בַּשֵּׁנִי. אֵינְכֶם יְכוֹלִים לַעֲבֹד אֶת הָאֱלֹהִים וְאֶת הַמָּמוֹן. (מתי ו' 24)
