כדי להבין את אמונותיה של "היהדות המשיחית" בימינו, צריך לחזור אחורה ולהתחקות אחר שורשיה התיאולוגיים בנצרות המערבית, ובעיקר להכיר שלוש דמויות מפתח: אוגוסטינוס (המאה החמישית), מרטין לותר וז'אן קלווין (המאה השש-עשרה).
המאות הראשונה עד השלישית לספירה
ישוע היה רב יהודי שחי ופעל במאה הראשונה לספירה, וכמעט כל מאמיניו באותה מאה היו יהודים. במאות השנייה והשלישית הצטרפו גויים רבים, אך התיאולוגיה שלהם נשארה יהודית במהותה, וגולת הכותרת שלה: המשיח הגיע, נצלב למוות וקם לתחייה, וזאת כדי לנצח בשם האנושות את קללת המוות (בראשית ג).
קונסטנטינוס הגדול (306–337)
במאה הרביעית הכול השתנה. הקיסר הרומי קונסטנטינוס הוציא את האמונה מן המחתרת והפך אותה לדת רשמית, פוליטית ואימפריאלית, וב-325 כינס את ועידת ניקאה הראשונה. הוועידה, שאסרה על תיאולוגים מרקע יהודי לקחת חלק, קבעה שחג הפסחא לא יחושב עוד לפי הלוח היהודי, ובאיגרת ששלח בעקבותיה כתב קונסטנטינוס שאין לנצרות דבר וחצי דבר עם "ההמון היהודי המתועב". הניתוק מן השורש היהודי לא היה תקלה, הוא היה מדיניות. כל זה לא מנע מקונסטנטינוס להמשיך ולסגוד את האלים הרומיים.
אוגוסטינוס (354–430)
בשלב הזה נכנס לתמונה התיאולוג אוגוסטינוס, ואיתו השלימה הנצרות את ניתוקה מן ההקשר המקראי-יהודי שלה. אוגוסטינוס הוא שהניח את היסודות התיאולוגיים למה שמוכר לנו כיום בתור הנצרות המערבית. גם הוא לא היה בדיוק חסיד גדול של העם היהודי.
אוגוסטינוס, שהתנצר בשלב מתקדם בחייו, שילב בנצרות החדשה מוטיבים מניכאיים מתקופתו שקדמה לאמונה, ובעיקר ניאו-אפלטוניזם, והגה דוקטרינות שעיצבו את הדת הרשמית: "החטא הקדמון" (כל בני האדם בדרך לגיהינום בגלל שאדם וחוה חטאו), "בחירה מקדם" (אלוהים בוחר להציל את מי שבא לו), "שחיתות מוחלטת" (האדם רע מיסודו ולכן מגיע לו עונש גיהינום), "גיהינום נצחי" (הגיהינום כמקום של עונש ועינויים אינסופיים), ועוד. לטוב ולרע, התיאולוגיה האוגוסטינית (הדעות והאמונות של אוגוסטינוס) עיצבו את התאולוגיה הנוצרית-מערבית.
הפילוג הגדול (1054)
במאה ה-11 התפצלה רשמית הכנסייה למזרח (הנצרות האורתודוקסית) ולמערב (הנצרות הקתולית), והנצרות הקתולית היא שבחרה לאמץ את התיאולוגיה האוגוסטינית. במהלך ימי הביניים ובמיוחד בעת המודרנית, ריככה הכנסייה הקתולית חלק מן הדוקטרינות האוגוסטיניות החריפות והחליפה אותן באחרות.
לותר וקלווין: הרפורמציה הפרוטסטנטית (המאה ה-16)
מרטין לותר (גרמניה) וז'אן קלווין (צרפת) הם האבות התיאולוגיים של הכנסייה הפרוטסטנטית. לותר גם הוריש לה את אחד מכתבי השטנה האנטישמיים הארסיים ביותר שנכתבו אי פעם ביד נוצרית. שניהם יצאו מן העולם הקתולי והחליטו לערער על סמכות הכנסייה ועל מסורות שנתפסו בעיניהם כמושחתות. אך כקתולים, שניהם שאבו רבות מן התיאולוגיה של אוגוסטינוס. מלותר וקלווין התפתחה זרוע חדשה בנצרות, הידועה כיום בתור הנצרות הפרוטסטנטית.
הדנומנציה הקלוויניסטית, הקרויה על שמו של קלווין, החזירה עטרה ליושנה ואימצה את התיאולוגיה האוגוסטינית במלואה.
בנוסף, קלווין ניסח תיאוריית כפרה חדשה, כלומר תיאוריה המבקשת לענות על השאלה למה ישוע מת, המכונה "כפרת העונש החלופי". לפיה, אלוהים האב מלא בזעם כלפיי האנושות והיה חייב להעניש, אך לכאורה בחר לענות ולהרוג את ישוע, הן בגופו והן במישור הקוסמי, כדי לשחרר את זעמו ובכך לחוס על המאמינים בתיאוריה הזאת (ז"א, לחוס על הפרוטסטנטים). תיאוריית הכפרה של קלווין זכתה להכרה רשמית וכמעט בלעדית ברוב הכנסיות הפרוטסטנטיות עד עצם היום הזה.
הנצרות הפרוטסטנטית-האוונגלית (המאות ה-17 וה-18)
הנצרות האוונגלית (Evangelical) היא הגרסה השמרנית-פונדמנטליסטית של הנצרות הפרוטסטנטית, ומקורה בפוריטניזם הבריטי. הפוריטנים היו אנגלים שבעיניהם הכנסייה האנגליקנית (מעין גרסה בריטית לכנסייה הקתולית), לא הייתה שמרנית ואדוקה מספיק. התיאולוגיה של הפוריטנים הייתה אוגוסטינית-קלוויניסטית כמעט באופן בלעדי. וזה נכון גם לממשיכי דרכם האוונגלים.
בתוך הנצרות הפרוטסטנטית-אוונגלית אפשר למצוא תתי-זרמים כגון הבפטיסטים, הקלוויניסטים והפנטקוסטלים. המשותף לכולם הוא הדמיון התיאולוגי: במידה כזו או אחרת כולם מחזיקים בתיאולוגיה אוגוסטינית וקלוויניסטית. לדוגמא, כולם מקבלים את תיאוריית הכפרה שהגה קלווין (במאה ה16) ותיאורית הגיהינום הנצחי שהגה אוגוסטינוס (במאה ה5).
מבחינת רוב הפרוטסטנטים, רק מי שמקבל את תיאוריית הכפרה של קלווין, העונש החלופי, באמת "נולד מחדש" ויוכל "להיוושע" מ"עונש גיהינום נצחי", וזאת בתנאי שיחזיק מעמד (בכל זאת, פוריטנים במקור…).
יהדות משיחית (המאה ה-20) – המסכה של הפרוטסטנטים לעם היהודי
"היהדות המשיחית" היא תת-זרם בתוך הדנומינציה הפרוטסטנטית-האוונגלית, שנולד בארצות הברית במאה הקודמת. בישראל מונה התנועה כ7-10 אלפי איש, והקהילות והארגונים שלה מקבלים תרומות בהיקף של מאות מיליונים, בעיקר מפרוטסטנטים-אוונגלים אמריקאים. ההערכות הן שלעד 30% מחברי תנועת היהודים-המשיחיים בארצות הברית יש שורשים יהודיים, ואילו בישראל האחוז מתקרב ל-40%. את התנועה מייחד אימוץ של מסורות יהודיות, לדוגמה כיפה, ציצית וכשרות.
ככלל, חברי היהדות המשיחית בישראל מגיעים משלושה זרמים פרוטסטנטיים-אוונגליים עיקריים ומחזיקים בתיאולוגיה שלהם: בפטיסטית, קלוויניסטית ופנטקוסטלית. כלומר, תיאולוגיה אוגוסטינית (חטא קדמון, שחיתות מוחלטת, גיהינום נצחי וכו') המשולבת במוטיבים קלוויניסטיים כגון תיאוריית הכפרה של קלווין.
במילים אחרות, מבחינה תיאולוגית יהדות משיחית היא תת-זרם פנדומנטליסטי בתוך הנצרות הפרוטסטנטית-אוונגלית. השם מבלבל (ולא במקרה…), אבל בפועל כמעט אין קשר תיאולוגי בין התנועה המודרנית הקרויה "יהדות משיחית" לבין היהדות או האמונות בהן החזיקו מאמיניו של ישוע במאה הראשונה לספירה.
אז מה כן?
ישוע לא בא לייסד דת חדשה. מערכות דתיות לא עניינו אותו, בעיניו הן היו תבלין ולא המנה העיקרית. מה שהוא בא להציע היה הרבה יותר מזה: הדרך, האמת והחיים. הוא בא להראות לנו איך לחיות חיים שמשקפים את לבו של אלוהים.
הדת מתמקדת לעיתים קרובות בחיצוני: כללים, תקנות, טקסים, עונשים והתאמה כלפי חוץ. ישוע בא לגאול את מה שבפנים. הוא בא לרפא את לבנו, לחדש את דעתנו ולשקם את המקומות השבורים שבעומק, שאותם שום מערכת ענישה או משמעת חיצונית אינה מסוגלת לשנות. הבעיה מעולם לא הייתה רק ההתנהגות, היא תמיד הייתה לב האדם. וישוע הצליח לשנות את הלב הזה, מבפנים החוצה, לתפארת אלוהים.
ישוע הראה לנו איך מפארים את אלוהים באמת: בסליחה לחוטאים, באהבת אויבים, בהגנה על הפגיעים ובדאגה לעניים, ליתומים ולאלמנות. זה ה"פולחן" האמיתי. זו קדושה. זו מלכות אלוהים.
והנה האמת המשחררת: האלוהים של ישוע לא שורף לנצח בגיהינום את כל מי שלא מאמין בו. ולמען האמת, אינכם זקוקים לדת, לזרם, לקהילה דתית, או לארגון דתי כדי ללכת אחרי ישוע. אתם פשוט צריכים לחיות בדרך שהוא הראה, הדרך שמפארת את אלוהים ומביאה לברכה.
למאמר השני בסדרה: מדוע יהודים משיחיים מאמינים ששאר היהודים ישרפו לנצח בגיהינום.
למאמר השלישי בסדרה: האם ישוע באמת לימד שהיהודים ישרפו לנצח בגיהינום? מיני-דיבייט עם עובד (“מבשרת”) במכללה למקרא של היהודים המשיחיים.
