אחד הדברים שתמיד הפריעו לי בתנועה המשיחית בישראל זה שהורים מפרקים במכות את הילדים קטנים שלהם בשם אלוהים. לא כמקרה חריג, אלא כשיטה רוחנית. ותמיד, תמיד, עם אותו פסוק בתור תירוץ:
חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר. (משלי י"ג 24)
הפרשנות המקובלת (ויש לומר מעוותת) היא ש"שבט" זה מקל או כלי אחר איתו מכים ילדים. אם גדלתם בבית משיחי, אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר…
מה שמלמדים בקהילות הופך למציאות בחייהם של אלפי ילדים משיחיים
האמונות הדתיות שלנו לעולם אינן תיאורטיות. הן אינן כלואות בשעה או שעתיים בשבוע, אלא משפיעות על כל תחום בחיינו, מעצבות את תפיסת עולמנו ומכוונות את התנהגותנו. מה שאדם מאמין לגבי אלוהים, לגבי הבשורה ולגבי תכלית החיים, משפיע על החלטותיו, על מערכות היחסים שלו ועל האופן שבו הוא מנווט את חייו.
חיי היומיום שלנו הם בבואה של מה שאנחנו מאמינים בו באמת, שכן האמונות האלה קובעות את סדרי העדיפויות ואת התגובות שלנו. הן גם קובעות איך אנחנו קוראים את המקרא.
לפעמים הקשר בין תיאולוגיה לחיים נראה עקיף. ולפעמים הוא ישיר, מיידי ואכזרי. וכאן, בדיוק כאן, מיטשטש הגבול שבין דת לבין התנהגות כיתתית. במיוחד כשמדובר בתיאולוגיה של התעללות אלוהית.
הספר שנמצא על המדף
ביליתי יותר מעשרים שנה בתנועה המשיחית בישראל, ושם ההתעללות בילדים רווחת תחת הכינוי "משמעת."
בבתים משיחיים רבים נתקלתי ברב המכר "To Train Up a Child", פרי עטם של הפונדמנטליסט-בפטיסט מייקל פרל ואשתו דבי. הספר ממליץ "לחנך" ילדים באמצעות צינורות פלסטיק, שוטים, מקלות וחגורות, במטרה מוצהרת "לשבור את רצונם". הספר מאשר שיטות כמו מניעת אוכל, מקלחות קרות והשארת הילד בחוץ בקור, כעונש על אי ציות. הספר נמכר במאות אלפי עותקים ותורגם לעשרות שפות.
הפסוק המרכזי שעליו נשענים בני הזוג פרל לאורך כל הספר הוא משלי י"ג 24, והם חוזרים אליו שוב ושוב. לשיטתם, ה"שבט" הוא כלי ענישה גופנית. הם מסבירים שבימינו קוראים לשבט "מלקות", וכותבים במפורש:
"מכות, הצלפה, חבטה או חגורה הן הכרחיות לסילוק האשמה מן הילד שלכם. עצם מצפונו, עצם טבעו, דורש עונש."
זה לא צירוף מקרים שהם מאמינים גם בדוקטרינת הגיהינום הנצחי ובתיאוריית הכפרה של העונש החלופי. מי שתופס את הבשורה עצמה כסיפור של עונש והתעללות, יקרא כך גם את שאר המקרא. בתמצית, המסר של הספר הוא זה: אם לא תתעלל בילד שלך כדי לרסן אותו, אז אלוהים יתעלל בו. לנצח.
אז הם מכים. וחזק.
דרך אגב, הספר הזה נמצא בבתיהן של שלוש משפחות אמריקאיות-אוונגליות שבהן נהרגו ילדים: שון פדוק, לידיה שץ והאנה ויליאמס. בכל שלושת המקרים היה מדובר בהורים שחינכו את ילדיהם בבית, והספר ותורתו הוזכרו בהרחבה בסיקור המשפטי.
ובתנועה המשיחית בישראל, ילדים קטנים מוכים קשות. ראיתי את זה במו עיניי, לא פעם אחת. לא פעמיים וגם לא שלוש. זה קורה בשיטיות וזה קורה בבתים של מנהיגי הקהילות וחברי הקהילות כאחד.
מה באמת אומר הפסוק
הרעיון שכאב פיזי, פחד וטראומה מרפאים חטא הוא רעיון אבסורדי. אבל את האשמה אין להטיל על משלי י"ג. יש להטיל אותה על שיטת הפרשנות שהפכה את אלוהים למתעלל, ואז מצאה בטקסט בדיוק את מה שחיפשה.
כי הנה מה שהפסוק באמת אומר, ובעברית זה גלוי לעין.
הצלע השנייה של הפסוק, זו שאיש מעולם לא מצטט, היא "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר". ומוסר, בעברית המקראית, אינו מכות. מוסר הוא הוראה, חינוך, הדרכה מוסרית. זה אותו מוסר שבפתח ספר משלי עצמו: "לָדַעַת חָכְמָה וּמוּסָר, לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה". מי שקורא "מוסר" ורואה חגורה, לא קרא את הפסוק. הוא קרא את עצמו.
ומה עם השבט?
שבט הרועה
ישראל הייתה תרבות של רועים. גם היום, בנסיעה בכבישי הארץ, תראו רועים עם עדריהם. ולכל רועה יש שבט.
אבל השבט לא נועד להכות בו את הצאן.
כבשה, שאינה גאון גדול, נוטה לצאת לטיולים לא מתוכננים כשמשהו מושך את תשומת לבה. הרועה משתמש בשבט כדי לחסום את דרכה, לכוון אותה בחזרה אל המסלול, להדריך את העדר. ככה הוא ממשמע אותן שלא יתעו. השבט הוא כלי של הכוונה, לא של הכאה.
והתורה עצמה אומרת זאת: "כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט" (ויקרא כ"ז 32). הצאן עובר תחת השבט כדי להיספר ולהיות מובדל, לא כדי להיחבט.
הפעם היחידה שרועה משתמש בשבט באלימות היא כשהוא נלחם בטורף, כדי להגן על חיי צאנו מפני מי שרוצה לפגוע בהם. וזו האירוניה המרה: בני הזוג פרל הפכו את משמעות הפסוק על פיה. הם לקחו כלי שנועד להגן על הכבשים מפני המתעלל, והפכו את הרועה עצמו למתעלל. בשם אלוהים.
רועה שיכה את צאנו בשבט רק יזרע בהלה בעדר כולו. כבשים, כמו ילדים קטנים, הן בעלות נפש עדינה, ויש להוביל אותן בחסד וברוך, לא במצוקה ובכאב.
ודוד, שהיה רועה בעצמו, כתב:
"גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי, שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (תהילים כ"ג 4).
תעצרו רגע על המילה הזאת. ינחמוני. שבט יכול לנחם אדם רק אם תפקידו להדריך ולהגן מפני הרע. הוא לא היה מנחם איש אילו נועד "לשבור את רצונו".
משלי י"ג 24 אינו מדריך להכאת ילדים. הוא אומר דבר פשוט: הורה שאינו מגן, אינו מדריך, אינו מלמד ואינו מתקן, שונא את בנו. הורה אוהב אינו ממלא כל גחמה של ילדו, אלא מציב לו גבולות ומכוון אותו.
והדבר נעשה מפורש עוד יותר במשלי כ"ב 6: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ". על פי דרכו. לפי טבעו שלו, לפי מי שהוא. זהו ההפך הגמור מ"לשבור את רצונו". הפסוק שאמור להצדיק את שבירת הילד אומר בדיוק ההפך: התאם את עצמך אליו.
אפשר לחנך ילד באינספור דרכים שאינן גורמות טראומה.
הפירות
במשך עשרים שנה בתוך תנועה משיחית-פונדמנטליסטית בישראל ראיתי שוב ושוב הורים מתעללים בילדיהם בשם "המשמעת האלוהית", בזמן שבפועל הם רק שברו אותם. התוצאות היו טרגיות.
משפחה שהייתי פעם קרוב אליה מאוד חינכה את שלושת בניה בשיטות של פרל. כל השלושה פיתחו בעיות נפשיות קשות. אחד מהם שם קץ לחייו, השני נמצא מאחורי סורג ובריח, והשלישי נאבק בהתמכרות וחי ברחוב.
במשפחה אחרת של רועה קהילה שהכרתי היטב, שני הבנים מתקשים להחזיק בעבודה וסובלים מהתמכרות קשה לסמים ומבעיות נפשיות.
ויש גם סיפור אחד קיצוני וכואב במיוחד: בנו של רועה קהילה מוכר, שספג בילדותו משמעת קשה -פיזית ואלימה – הפעיל שנים אחר כך אלימות פיזית נגד אשתו, ולבסוף רצח אותה.
אלה רק כמה מן הדוגמאות. ההורים הללו כנראה אהבו את ילדיהם. וזה בדיוק מה שמחריד: הם גרמו נזק עמוק דווקא מתוך אהבה, כי התיאולוגיה המעוותת שהאמינו בה הורתה להם לעשות זאת.
ודבר אחד עוד צריך להיאמר, במפורש: בישראל, הכאת ילדים היא עבירה פלילית. בית המשפט העליון קבע בשנת 2000 שאין דבר כזה "מכות חינוכיות", ושענישה גופנית של ילדים אסורה לחלוטין. משיחיים שמכים את ילדיהם עוברים על החוק הישראלי, לא רק נושאים את שם אלוהים לשווא.
איך גדלים ילדים לפי המקרא
האם אנחנו באמת מאמינים שאלוהים מתרצה באכזריות ומבקש רק את כניעתנו?
השאלה הזאת הופכת קריטית כשמדובר בהצדקה תיאולוגית של התעללות. כי אם אלוהים בעצמו נתפס כדמות אב מתעללת, כזאת שעינתה את בנה שלה, אז הורה ארצי עשוי להרגיש מוצדק, ואפילו מחויב, לחנך באלימות.
ילדים שספגו התעללות נוטים יותר להפוך למתעללים בעצמם, משום שהם מפנימים את ההתנהגות הזאת כדרך "נורמלית" להתמודד עם קונפליקט או להפעיל שליטה, במיוחד בהיעדר מודל אחר. כך נמשך המעגל אל הדור הבא: הזנחה, תוקפנות ומניפולציה רגשית שעוברות בירושה. וטראומה שלא טופלה פוגעת גם ביכולת ליצור קשרים בריאים ולחנך בדרך בונה.
יש כאן גם מנגנון פשוט יותר. ילד קטן שסופג ענישה קשה לומד מהר מאוד לקשר בין מעשה אסור לבין כאב חד. עם הזמן, תשומת לבו עוברת מן השאלה למה המעשה אסור אל השאלה איך לא להיתפס. הוא מפתח פחד עמוק מלהודות בטעות, לא משום שהוא מבין את המשמעות המוסרית של מעשיו, אלא משום שהוא רוצה להימלט מן העונש.
וזה בדיוק המצע שעליו פורחות כתות דתיות. במקום יחסים אמיתיים שנבנים על אהבה, חסד ושינוי, תיאולוגיה שמלמדת שאלוהים התעלל בבנו משתילה פחד מעונש במאמינים. אנשים תחת חוקניות-דתית מצייתים מפחד מדין, לא מתוך שינוי אמיתי בלב.
הדברים ברורים: התפיסה שלנו את אופיו של אבינו שבשמיים, אם כאוהב, עדין ורחום, ואם כזועם, אכזר ונקמן שישרוף את רוב האנושות בגיהינום, תשתקף בהכרח ביחס ובמעשה שלנו. מי שמביט בצלב ורואה בו אב שמפעיל אלימות כלפי בנו, אל תופתעו אם ימצא הצדקה גם למעשיו שלו כלפי ילדיו, ויקרא להם "משמעת רוחנית", מתוך חשש שאם הוא לא יעניש מספיק, אלוהים יעשה זאת במקומו.
ואם אתם משיחיים וחוויתם דברים כאלה בחייכם, ואתם מתקשים לתפוס את אלוהים כאוהב אלא רואים בו מפלצת מוסר מפחידה, דעו לכם שהבעיה היא לא האלוהים של ישוע, אלא התפיסה התיאולוגית הרווחת בכנסייה\קהילה המשיחית.
אם משהו מן הדברים האלה מהדהד לכם משהו שקורה בבית, שלכם או של מישהו שאתם מכירים, אל תישארו עם זה לבד: מוקד הרווחה 118 פתוח כל היום לפניות בעניין פגיעה בילדים, ובמצוקה נפשית אפשר לדבר עם ער"ן בטלפון 1201. פנייה לעזרה איננה בגידה באלוהים.
