אם חושבים על זה רגע, זו בכלל לא שאלה תאולוגית עמוקה: בראשית ג' סיפר לנו כבר מה הבעיה. האדם גורש מהגן, מעץ החיים, ומכאן שנגזר עליו למות. זהו עונש מוות קולקטיבי—אבל עונש מוות מסוג מוזר. אלוהים, כביכול, הציב גבול לסבל. כי מי בכלל רוצה לחיות לנצח בעולם שבחוץ? אז הוא הגביל את חיינו המלאים כאב ל־120 שנה בערך. סובלים ואז מתים; זה עדיף מלחיות לנצח בברוטליות של המציאות.
אבל אז עולה שאלה ענקית: זה כל הסיפור? להיוולד, לשרוד, להזדקן, למות—ולסגור עניין? זה מה שיש לאלוהים להציע למין האנושי?
כאן נכנסת הבשורה היהודונוצרית המקורית: אלוהים, דרך ישוע המשיח, מנצח את המוות. הוא קם לתחייה בתוך העולם הזה—לא כעוד אדם, אלא כנציג שלנו. ורק אלוהים יכול לקום לתחייה בכוח עצמו. זו הסיבה שכל הכנסייה המוקדמת התעקשה שבישוע האלוהות השלמה התגלתה לאנושות. לא בקטע של עוד אחת מישויות המזרח, אלא אלוהי ישראל בעצמו. במילים אחרות: הגויים לא מביאים איתם אלים חדשים—הם עוזבים אותם, ומבחינה רוחנית-סמלית מצטרפים לישראל ועובדים את אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. זו גם התמונה ששאול השליח—רב בעצמו—צייר באגרתו של הרומים ט–י"א בברית החדשה: ישראל היא הגזע, והנוצרים הם ענפים שמורכבים עליו.
תכף גם נבין איפה בדיוק נמצאת "היהדות המשיחית" בכל הסיפור הזה—ולמה, מבחינה תאולוגית, הקשר שלה ליהדות הוא בעיקר קוסמטי.
50-62 לספירה: תיארוך האיגרות של שאול השליח
כפי שנאמר קודם, רוב החוקרים הביקורתיים כיום מסתמכים על ספרות שאול כאשר הם מדברים על מותו ותחייתו של ישוע. מתוך שלוש עשר האיגרות, שש מתוכן נחשבות לאותנטיות ומיוחסות לשאול השליח. האיגרות הללו הן: האיגרת אל הרומים, הראשונה והשנייה אל הקורינתים, אל הגלטים, אל הפיליפים והראשונה אל התסלוניקים. איגרות פילימון וקולוסים כלולות גם כן לפעמים ברשימה האותנטית. האיגרות הללו בדרך כלל מתוארכות ל-50-60 לספירה. אפילו החוקרים הביקורתיים מסכימים על זהות המחבר של האיגרות הללו ועל התיארוך שלהן.4
האיגרות האותנטיות הללו מועדפות על פני הבשורות בגלל שהחוקרים הביקורתיים בטוחים לגבי מי חיבר את האיגרות הללו ומתי, בעוד לגבי הבשורות הם לא.
פסוק המפתח שלנו נמצא בראשונה לקורינתים טו 3. בשני הפסוקים הקודמים לפסוק הזה, שאול מתייחס למה שהוא מסר קודם לכן לקהל היעד שלו. זה אומר שבעוד שהאיגרת של שאול נכתבה בסביבות 54-55 לספירה, מסירת חומר הבשורה עליה שאול מדבר (הבשורה שהוא מסר לקורינתים) היא קדומה יותר ומתוארכת לשנת 50 לספירה בקירוב, כפי שציין החוקר קוסטר.5 יש לנו סיבות טובות להעדיף את איגרותיו של שאול על פני הבשורות. שאול כתב את החומר אודות מותו ותחייתו של ישוע בראשונה לקורינתים טו, 25 שנים בלבד לאחר צליבתו של ישוע. אך הוא לימד את הקורינתים על המסר הזה מספר שנים קודם לכן, כ-20 שנים אחרי המאורעות.
טווח הזמן מתקצר אפילו עוד יותר; שאול כותב בראשונה לקורינתים טו 3 שהוא קיבל את החומר הזה ממישהו אחר. הוא כותב: מָסַרְתִּי לָכֶם בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי (הראשונה לקורינתים טו 3).
ההערה הזו פותחת חלון חדש לגמרי לגבי שאלת המהימנות. עלינו לעצור כעת ולשאול: מה אם הייתה לנו דרך לדעת מה השליחים לימדו בדיוק בין השנים 30 עד 50 לספירה? מה אם היינו יודעים מה היה תוכן המסר של המשיחיים הראשונים אפילו טרם כתיבת הבשורות? יש שיגידו שיש לנו כבר את החומר הזה במעשי השליחים. אך הספר הזה בדרך כלל מתוארך לשנת 65 לספירה עד 85 לספירה, או בין 35 עד 55 שנים לאחר הצליבה. שוב, מדובר בטווח זמן קצר מאוד בסקאלה ההיסטורית, במיוחד כאשר משווים את הטווח הזה עם שאר הכתבים מהעת העתיקה. אך מה אם היה לנו חומר הקודם אפילו את איגרותיו של שאול?
